בציעת הלחם

כשמברכים "המוציא" על הלחם ובאים לחתוך חתיכה כדי לאכול, חותכים את הלחם דווקא במקום שנאפה הכי טוב, במקום השחום דווקא, ולפי האשכנזים משתדלים לחתוך בפעם אחת מהמקום השחום ומהמקום שמעליו היכן שהלחם מתנפח ומתבקע, ששם התחיל להיאפות הכי מהר. בלחמים שלנו בדרך כלל הכל נאפה בצורה אחידה ולכן אין הבדל, אבל אם כן יש, אז כדאי להקפיד. וכל זה למה? הסיבה הפשוטה היא ששם הלחם הכי משובח ואנו מברכים את הקב"ה על הדבר הטוב ביותר. אולם ההסבר העמוק יותר הוא שכל העולם עומד לשימוש האדם, וכשהאדם עושה בטבע שימוש לצורך התאוות והיצרים שלו, הכל מתקלקל, יש חור באוזון, זיהום אוויר, כספית באוקיינוסים וכו' אבל כשהאדם עושה בו שימוש טוב, לפי הוראות הבורא יתברך, לצורך מטרות טובות ונעלות, אזי יש עילוי לכל הבריאה, לכל הטבע, הכל משתדרג ונעשה קדוש יותר, שהרי בכל חומר יש מימד רוחני שנותן לו קיום, כמו האטומים שזזים בו בלי הפסקה למרות שלעינינו זה נראה כאילו החומר הוא דומם, כך יש בו נפש רוחנית. והמקום שבו הפת נאפה הכי טוב/מהר הוא המקום שבו הייתה השפעת האדם קודמת וניכרת, אז מקום זה השתפר והזדכך קודם לשאר המקומות בפת, ולכן הוא רוחני וטהור יותר. למה הדבר דומה? לשני אנשים שעמדו במקום עם ריחות לא נעימים. וודאי שזה שיצא מאותו מקום מהר יותר, נספגו בו ובבגדיו פחות ריחות לא נעימים. כן עם הלחם, אותו מקום שנאפה לצורך בני האדם, לצורך שימוש של קודש, עם ברכה טהורה, עם כוונה לשם שמים, שיהיה לי כח לעבוד את השם,  לגדל את הילדים, להתפלל, ללמוד, לעזור לאחרים, ודאי שכל רגע ורגע שקדם הפת להגיע לתכלית זו, הינו קדוש יותר.

Leave Comment

האימייל לא יוצג באתר.