ברכה על מאפה שאינו קינוח

 

על מאפה שאוכלים לשם סעודה כגון סמבוסק ממולא בשר או תפוחי אדמה, מברכים "המוציא", שהרי הבצק אינו מתוק, והמילוי מטרתו לסעוד, והרי זה דומה לפיתה אפויה עם בשר, וודאי שהבשר לא הופך את הפיתה למזונות.

אמנם אם הסמבוסק מטוגן בשמן ומרגישים שהוא שומני ברכתו "מזונות", כי כל מאכל מטוגן או מבושל אין לו צורה של פת ולא מברכים עליו "המוציא".

אם הבצק הוא שומני כמו בצק של בורקס, אזי למרות שהוא אפוי וממולא תפוחי אדמה, ברכתו "מזונות" ולא "המוציא" כי השומן בבצק מראה שאוכלים אותו לתענוג ולא לסעודה, כמו בצק מתוק, אלא אם כן אוכלים ממנו הרבה.

הברכה האחרונה היא בהתאם לברכה הראשונה – אם "המוציא" אז מברכים "ברכת המזון", ואם "מזונות" אז מברכים "על המחיה".

————–

כאשר אהרן נפטר, כל בני ישראל היו באבל שלושים יום, יותר מאשר על משה רבינו. מדוע? כי אהרן היה רודף שלום, מנסה להשלים בין בעל ואישה ובין חברים. כיצד היה עושה שלום? היה הולך לכל אחד מהצדדים ואומר לו שהשני אשם וכעת הוא מצטער, וכך כל אחד היה נרגע ומסכים להשלים.

אבל כיצד אהרן לקח את הסיכון להגיד לכל צד שהשני אשם? אולי אותו אחד שאיתו הוא מדבר כרגע, הוא האשם, ואז יתברר שאהרן משקר??

בשביל ריב צריכים שניים, אי אפשר לריב מול המראה… ייתכן שאחד מהשניים אשם יותר והשני אשם פחות, הראשון התחיל והשני נגרר, אך בכל מקרה צריכים שניים. עכשיו צריכים רק לברר מי האשם יותר ומי פחות, וזה קל לגלות, כי שלמה המלך כבר אמר "כל דרך איש ישר בעיניו" – אני תמיד הצודקת! אולי לא תמיד, אבל במקרה הזה כן.

יוצא שאהרן הכהן לא לקח שום סיכון כשאמר לכל אחד מהצדדים שהוא הצודק, כי הרי ברור שכך הוא חושב, וגם לא שיקר כשאמר שהצד השני מצטער, כי הוא אמור להצטער, ואם הוא עדיין לא עושה את זה, הרי זה פשוט כי הידיעה וההבנה על השטות שבריב לא הצליחה לעבור את חומת הכעס, אך כשהוא יירגע, עוד 5 דקות, עוד שעה או עוד עשרים שנה, הוא יבין!

אם את מוותרת לבעלך, אם את מוותרת לחברה, את הולכת בדרכו של אהרן הכהן. אבל לוותר זה לא להיות פראיירית, לוותר זה להיות חכמה, זה להיות זאת שהצליחה להבין מוקדם יותר את השטות שבריב, ולהבין שכאשר את עושה שלום בבית את גורמת לשלום בכל עם ישראל!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.