לחם משנה

בסעודות השבת ויום טוב אנו מברכים "המוציא" על שני לחמים, זכר למן שאכלו במדבר, למרות שדווקא בשבת לא ירד מן, אלא ביום שישי ירדה כמות כפולה, ואז אולי היינו צריכים דווקא ביום שישי לעשות המוציא על שני לחמים… אלא שזה לימוד וזיכרון בשבילנו, שכל מה שירד במהלך השבוע הוא דווקא בשביל השבת. אוחזים את שני החלות מברכים המוציא ואז חותכים, זה שברך יטעם מעט כדי שלא ימתין הרבה בין הברכה לאכילה, ואז הכי טוב שמאותה חלה יחתוך לאישתו (או לבעל אם הוא לא יודע לעשות קידוש ואת עשית בשבילו…) ולשאר האורחים אפשר לתת גם מהחלה השניה.

יש כאלו שבמהלך השבוע כשמברכים המוציא, חותכים מעט את הפרוסה מהכיכר כולו, כדי שלא יצטרכו להמתין הרבה מרגע הברכה עד רגע הטעימה, אך בשבת אין לעשות כן, כי החלה צריכה להיות שלימה, ולכן יש כאלו שבשבת רק מסמנים מעט עם הסכין על החלה, ויש כאלו שלא נהגו לעשות כן כלל.

כולם שואלים כיצד יהודה היה כך עם תמר, אך רש"י כבר מסביר שם שיהודה היה אנוס על ידי מלאך, כי דוד המלך היה חייב לצאת דווקא מיהודה, ולפעמים כדי להוציא כזאת נשמה קדושה צריך שזה יראה כמו עבירה, כמו שאברהם נולד דווקא להורים רשעים שמוכרים עבודה זרה, אז גם כאן זה היה צריך להיראות כמו עבירה, ובורא עולם דאג שיהודה יסכים. אך נשאלת השאלה, כיצד תמר חשבה שיהודה יסכים בכלל? היא הרי לא ידעה שיגיע מלאך ויכריח את יהודה, אז מה עלה בדעתה שיהודה, בנו הצדיק של יעקב אבינו, יסכים לעשות כזה דבר?? מה הסיכוי שזה יקרה? התשובה היא שבאמת היא לא ידעה שהוא יסכים, והיא ידעה שהסיכוי שואף לאפס, אבל היא ניסתה! כשרוצים להשיג דברים שבקדושה, עושים כל מה שאפשר, גם אם זה נראה חסר סיכויים כלל! רק בדברים חומריים אנו צריכים לעשות השתדלות בינונית בלבד, אך בדברים רוחניים? כל מה שאנו יכולים, גם אם אנו בטוחים שזה לא יצליח, זה לא התפקיד שלנו להחליט, התפקיד שלנו לעשות. לכן נושאים תפילה לבורא עולם, מתחברים לניצוץ היהודי שבתוכנו, זה שהחזיק את עם ישראל אלפיים שנה מפוזר ונרדף בין העמים, ופשוט עושים!

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: