מאה ברכות בשבת

דוד המלך תיקן שיברכו כל יום מאה ברכות.
גם בשבת יש לברך מאה ברכות, ולמרות שיש פוסקים שסוברים שאין חובה לאישה לברך מאה ברכות כל יום, גם הם מסכימים שהיא מקיימת מצווה.
לכן יש להשתדל בכל סעודה להביא פירות העץ, פירות האדמה – דברים שמברכים עליהם שאינם חלק מהסעודה כגון בוטנים, בננה וכו', שהכל – אך לא משקים, כי כבר הם נפטרו בברכת הגפן שבירכנו בקידוש, אלא אפשר להביא ממתק (רק בשביל המצווה כמובן…).
יש כאלו שנהגו להביא את הברכות לאחר הקידוש על היין, לפני שנוטלים ידים לסעודה. זה מותר, אך עדיף לעשות זאת בתוך הסעודה, כדי שלא יהיה ספק לגבי ברכה אחרונה.
רואים בפרשה שהאישה קודמת במצווה הדלקת נרות שבת מפני שהיא בעלת הבית והיא אחראית על ניהולו, ולכן לה הזכות לקיים את המצווה שנועדה לשלום בית, אף על פי שהמצווה מוטלת גם על הבעל, לה יש את זכות הקדימה.
אבל איפה כתוב בפרשה על הדלקת נרות? כתוב שרק לאחר שיצחק התחתן עם רבקה רק אז התנחם על מות אימו היקרה. ומדוע? כי כשנפטרה אימו, הפסיקה להיות ברכה בעיסת החלה, וברכה בנר, ובהשראת השכינה בבית, ורק כשהגיעה רבקה לבית חזרה הברכה, ולמרות זכותו הגדולה של אברהם אבינו ושל יצחק, רק רבקה הצליחה להחזיר בחזרה את הברכה לבית!

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: