צום עשרה בטבת

בעשרה בטבת החל המצור על ירושלים, אותו מצור שגרם בסופו של דבר לחורבן העיר ושריפת בית המקדש בתשעה באב.

למרות שתשעה באב הרבה יותר חמור ולכן שם צמים יום שלם ואסורים בעוד דברים, בכל זאת יש משהו חמור יותר בעשרה בטבת – שאם הוא היה חל בשבת, היינו צריכים לצום בשבת, לעומת תשעה באב שחל בשבת שאז דוחים את הצום ליום ראשון.

מה מיוחד בעשרה בטבת?

המצור היה סימן שהמצב הרוחני בעם ישראל הגיע לשפל המדרגה, ולכן הפסיקו מהשמיים את ההשגחה עליהם. ברגע שהגזירה נגזרה והחל המצור, זה כבר לא משנה שבפועל עדיין לא נשרף הבית, זה לא משנה שהכל נראה עדיין יפה ושלם, החנויות מלאות כל טוב, מכוניות יקרות, בגדים יפים, הפרחים פורחים והציפורים מצייצות…

כל זה לא שווה כלום, כי כל זה נעשה ריק מתוכן, במקום היופי שהיה בעבר אמיתי, יופי אמיתי כי הוא התאים לדרגה רוחנית גבוהה ויפה, עכשיו היופי הפך לתפאורה בלבד, כי ברגע שאין ליופי משהו אמיתי להיאחז בו, זה רק עניין של זמן עד שהוא יעלם, לכן הרגע הזה שבו הרוחניות הושחתה, הוא הרבה יתר משמעותי מאשר הרגע שבו הדברים החומריים נחרבו בפועל.

חיים והנאות שאינם מבוססים על משמעות פנימית והם ריקים מתוכן, הרי הם נחשבים כחורבן והרס עצמי גדול הרבה יותר מההרס הפיזי בעצמו.

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: